לכפות הרגלים חשיבות רבה מאד בהשפעה על תנועה בריצה והליכה, יציבה והתמודדות יומיומית עם כוח המשיכה. רבות התיאוריות הקשורות בהשפעת כף הרגל על האזורים הגבוהים יותר בגוף. ברור למדי כי עיוות משמעותי בנעשה בקרסול וכף הרגל ישפיע על הברכיים, אגן הירכיים, הגב וכל השרשרת הביו-מכנית  עד לפלג הגוף העליון.

 

אנו נולדים יחפים ומבלים את חדשי החיים הראשונים ללא נעלים מאחר שאיננו הולכים. בחברה המודרנית, מקובל להנעיל אותנו מגיל צעיר מאד. הסיבות לכך נובעות מצורך להגן על כף הרגל מחפצים חדים, זיהום, קור או חום. כך משפיעות עלינו אופנות שונות והרגלים המשתנים בין חברה לחברה. האינדיאנים הולכים יחפים. בסין נהוג היה לתת את רגלי הילדות בסד נוקשה ולמנוע גדילה מסיבות אסתטיות. התרבות המתועשת והצרכנית בה אנו חיים כופה על כמעט כולם כיסוי רגל מסוג כזה או אחר. לא מקובל ללכת יחפים מחוץ למתקני ספורט מסוימים או בחוף הים. אבל האם זה נכון? מסתבר שלא כל-כך.

 

תארו מצב שבו היינו מכריחים את כולם לעטות כפפות על כפות הידיים מילדותנו הרכה. דבר זה יגרום לחוסר התפתחות חוש המישוש, מניעת מגע אנושי או בחפצים שונים ללא מחיצה, דיוק מוגבל ביכולתנו לשלוט ידנית בסביבה וניוון של יכולות מישוש ומגע טבעיות עליהן לא חשבנו לוותר. נשמע בלתי סביר? עטיפת כף הרגל בגרב ונעל היא בלתי סבירה באותה מידה. נוהג זה מלווה את תרבות החיים שלנו וגורם לקשת שלמה של בעיות:

– חסך ועיכוב בהתפתחות שכבות השרירים בכף הרגל. בחלקה התחתון של כף הרגל הצמוד לקרקע קיימות ארבע שכבות שרירים קטנים המחוברים למבנה העצמות. אלה זקוקים לגירוי מכני וניזונים ממגע עם קרקע, התמודדות עם בליטות ועצמים, חספוס, חוסר אחידות המשטח, מרקם וטמפרטורה. הדבר חשוב לפיתוח יציבות המבנה התומך, שווי משקל ויציבה נכונה. המגע עם אלה מוסתר באופן חלקי על-ידי נעלים וגרבים.

 

קשת האורך בכף הרגל

– מניעת הגירוי להתפתחות הקשתות הטבעיות של כף הרגל עלול לייצר תופעות כגון "רגל שטוחה" (פלטפוס), קשת גבוהה (הולפוס) ושקיעת כף הרגל פנימה (פרונציה). אנו מונעים "במו רגלינו" את התאמתה של יכולת כף הרגל לסביבתנו הטבעית.

– הפחתה ביכולת התחושה העורית של כף הרגל, רגישות ירודה, חוסר חשיפה לאוויר ומגע עם מים, אדמה וטבע הדרושים להתפתחות בריאה ונורמלית של איבר תנועה חשוב.

 

לסיכום, אנו מייצרים מעין "פילטר" להתפתחות המכניקה הטבעית בכף הרגל ויכולתה לשאת אותנו בשווי משקל שרירי ויציבתי לו היא בנויה. במקום זאת אנו מרגילים את איבר המגע עם הקרקע לחיות במעין "קופסה" קשיחה יותר או פחות ולתפקד ולהתפתח באופן חלקי ומוגבל יחסית ליכולתו הטבעית. מנהג זה עלול לבוא לידי ביטוי בליקויי כף-רגל מאוחר יותר בחיים.

 

נכון שבתנאים של קור או חום קיצוני, משטחי הליכה קשים, קוצניים, סלעיים, חדים ותעשייתיים אולי כדאי לשקול הגנה מסוימת על כפות הרגליים. אבל החברה המודרנית הפכה זאת לאילוץ ואופנה, מעין הכרח חברתי ממנו קשה לנו להשתחרר.  קיימות מגמות לשינוי מצב זה (להסתכל במאמרים המצורפים). כמובן שלא סביר לחשוב כי בין-לילה נשיל כולנו את נעלינו ונתחיל ללכת יחפים. אמנם קיימות חברות בהן הדבר נהוג, אך האילוץ החברתי והחיים המודרניים אינם עולים בקנה אחד עם החיים היחפים. העצות הטובות אותן ניתן ליישם מתרכזות בהליכה יחפה על דשא, חול ים או אדמה רכה כמה פעמים בשבוע למשך שלושים עד שישים דקות. זו התחלה טובה, להרגיל את כפות רגלינו למגע עם הטבע ולעיבוי וחיזוק העור הטבעי בכף הרגל כך שיוכל להתמודד טוב יותר עם משטחי הליכה שונים. בהקשר זה, הליכה על רצפות או משטח שטוח וחלק יעילים פחות.

מאמרים מומלצים:

ללכת יחף? – זה לא מה שחשבת!

אדמה – הליכה

הכירופרקטיקה דוגלת ביחס טבעי לתנועה ובריאות המפרקים הנושאים משקל. לכן, הגישה לבעיות כף רגל, הטיפול בתנועתיות ואיזון שרירים ליקויי יציבה הנובעים מכך קרובים לליבנו. פרקי כף הרגל אינם "בלוק בטון" ונתונים לטיפול ותיקון נרחבים. תחום זה נלמד ומיושם אצל כירופרקטים מומחים שהתמקצעו בכך.